רשתות חברתיות

אתמול הייתה לי הזכות להגיע ליישוב עֵזֶר, במסגרת מיזם ״סלון עוטף - Salon Otef״, ולהביא איתי לא רק הרצאה, אלא עדות אישית.

עדות למה שקרה לנו בשבעה באוקטובר.
לרגעים הקשים, לקרב, לחילוץ הפצועים, לפחד, לטראומה. אבל גם לבחירה בחיים.

עבורי, לעמוד מול אנשים ולספר את מה שעברתי באותו יום קשה הוא הרבה מעבר לעוד הרצאה.
זו זכות וזו שליחות.

שליחות לזכור.
שליחות לספר את הסיפור שלנו.
ושליחות להפוך את החושך שעברנו לאור, לתקווה ולכוח עבור אחרים.

תודה גדולה למארחים ביישוב עֵזֶר ולמיזם ״סלון עוטף״ על ההזמנה, על ההקשבה ועל הלב הפתוח.

אני ממשיך לספר.
כי כל עוד אנחנו מספרים, אנחנו זוכרים.
וכל עוד אנחנו בוחרים בחיים, האוֹר מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ ממשיך להידלק. 🕯️

אתמול הייתה לי הזכות לעצור לרגע את המרוץ, להגיע לתיכון ברנקו וייס מרום הגליל, ולפגוש תלמידים מדהימים וצוות חינוכי מסור.

עמדתי בפניהם וסיפרתי את הסיפור שלי, על החושך, על המשברים, על הפוסט טראומה, אבל בעיקר על הדרך שבה אפשר לבחור בחיים, למצוא כוחות גם ברגעים שנדמה שאין יותר, ולהדליק מחדש את האור.

כי לפעמים כל מה שאדם צעיר צריך לשמוע הוא שיש תקווה.
שהחושך הוא לא הסוף.
ושגם מהמקומות הכי קשים אפשר לצמוח ולהגיע לאור.

תודה גדולה להנהלת ברנקו וייס מרום הגליל על ההזמנה, על האמון ועל הזכות להיכנס בשערי בית הספר ולגעת בלבבות של בני הנוער ושל צוות המורים.

עבורי, זו הרבה מעבר להרצאה.
זו שליחות.

אם אפילו תלמיד אחד יצא אתמול מהאולם עם קצת יותר אמונה בעצמו, קצת יותר תקווה וקצת יותר אור בלב, היה שווה להגיע.

אור מתוך החושך.
כי תמיד אפשר להדליק את האור.

השביעי לעשירי. שדרות. שוב אותם זיכרונות.

היום, 7 באוקטובר, זכיתי להגיע למפעל אוסם בשדרות ולהעביר הרצאה לעובדים.

אבל זו לא הייתה עוד הרצאה.
עמדתי מול אנשים שלא רק שמעו על הטראומה, הם חוו אותה בעצמם.
אנשים שחיו במשך שנים תחת ׳צבע אדום׳, אזעקות, ריצות לממ״ד, פחד וחוסר ודאות.
ובשביעי לעשירי, כמו רבים מתושבי שדרות, גם הם חוו על בשרם את אחד הימים הקשים בתולדות המדינה.

לכן היום לא באתי רק לספר את הסיפור שלי, באתי לפגוש אנשים שמבינים מבפנים מה זה אומר לחיות בתוך החושך. ולדבר איתם על הדרך שבה אפשר לבחור, בכל יום מחדש, לחפש את האור.

מהטראומות של שנים, דרך הקרב בתחנת המשטרה בשדרות וחילוץ הפצועים, ועד למסע השיקום שלי ולבחירה בחיים.

“אור מתוך החושך” הוא לא רק שם ההרצאה שלי.
זו הדרך שבה אני בוחר לחיות.

תודה גדולה להנהלת אוסם ולעובדים היקרים על ההזמנה, על ההקשבה ועל האומץ לפתוח את הלב דווקא ביום הזה.

ביום שבו אנחנו זוכרים את החושך, אני בוחר להזכיר לעצמי ולכולם:
שגם מתוך החושך הגדול ביותר, אפשר להדליק אור. 🕯️

לפני שלוש שנים, בבוקר אחד של שמחת תורה, החיים שלי התחלקו ללפני ואחרי.

7 באוקטובר, היום שבו מדינה שלמה התעוררה לסיוט.

היום שבו השמחה הפכה לאימה, והמציאות השתנתה ברגע אחד.

מצאתי את עצמי בלב התופת, בתחנת המשטרה בשדרות, בתוך קרב שנמשך שעות. מול אש, ירי, רימונים ומחבלים.

שלוש שנים עברו מאז.
אבל יש רגעים שלא באמת נשארים בעבר. הם הולכים איתך לכל מקום.

במסגרת ראיון לכיכר השבת, חזרתי לאותו בוקר וסיפרתי על מה שקרה שם, על הרגעים ששינו את חיי, ועל הדרך שעברתי מאז.

שלוש שנים אחרי, אני עדיין זוכר.
עדיין מתמודד.
ובעיקר, עדיין בוחר בחיים.

יהי זכרם של כל הנופלים ברוך. 🇮🇱

מחר בבוקר אני לא יודע איך אקום…

בוקר שמחת תורה כבר לא מרגיש כמו עוד חג, עבורי הוא מחזיר אותי לאותו בוקר קשה בשדרות.
לאזעקות, למחבלים שפלשו לעיר וטבחו בנו.
לקרב הגבורה בתחנת המשטרה אליו נקלעתי ׳במקרה׳ כשניסיתי לחזור ל׳בית המאזן׳ באותו שהיתי באותה תקופה. לחילוץ 3 אנשים יקרים לי מאוד, גיבורי ישראל ממש ! הרב חיים סאסי חובש איחוד הצלה, רפ״ק מתי צרפתי ורבש״צ העיר רונן גבאי ובכך למעשה זכיתי להציל את החייהם.

זה המקום לאודות למפקד מחוז דרום במשטרה ניצב אמיר כהן שראה את המצב שלי וצעק עליי ״אדוני, באת להפריע, או באת לעזור לי ?! והאגדה מספרת שגם נתן סטירה מצלצת ובכך פיקס אותי. וכל זה כאשר הוא מנהל את קרב הגבורה בנחישות ובמקצועיות רבה.

מאז, בכל שנה, הזיכרונות חוזרים. היריות, הפיצוצים, האזעקות, הפחד וההבנה שהסיוט הגיע ממש עד הבית.

אבל לצד הכאב יש גם תשובה אחת ברורה, אנחנו כאן 🇮🇱

לא שכחנו. לא נשכח.
אבל גם לא ניתן להם לקחת לנו את החיים.
מחר אזכור את אותו בוקר, את מי שאינם ואת מה שעברנו. ואז אסתכל על העיר שדרות ואזכיר לעצמי, החושך הגיע עד לפתח הבית אבל האור עדיין דולק.

עם ישראל חי 🇮🇱

בתמונה, הטנדר של המחבלים אותו פגשתי בסמוך לתחנת המשטרה

קרדיט: חיים גולדיטש

יש תקופות שבהן מרגיש כאילו לב של עם שלם פועם באותו קצב, כואב, דואג, אבל גם מלא תקווה.

אנחנו חיים במציאות לא פשוטה, ימים של חוסר ודאות, של חדשות קשות לצד רגעים קטנים של אור. ובתוך כל זה, משהו בעם שלנו לא נשבר, הוא מתחזק.
הערבות ההדדית, הנתינה, והיכולת לקום שוב ושוב, הן לא מובנות מאליהן.

בהרצאה שלי אני מדבר בדיוק על המקום הזה, על ׳החוסן׳, על ׳הכוח הפנימי׳ שיש בכל אחד מאיתנו, ועל איך דווקא מתוך הקושי אפשר לגלות עוצמות שלא הכרנו.

זה לא עוד שיח על מציאות קשה, זה מפגש שמזכיר לנו מי אנחנו באמת.

אנחנו עם חזק. עם מאמין. עם שלא מוותר.
עם ישראל חי 🇮🇱

זכות גדולה הייתה לי לפגוש בערב שבת את תלמידי ישיבה תיכונית רוח הגולן שהתארחו בעיר שדרות.

במהלך ההרצאה שיתפתי אותם בסיפור חיי, בהתמודדות עם האתגרים שעברתי, ובבחירה היומיומית בדרך של אמונה, תקווה, צמיחה ועשייה.

דיברנו על הכוח לקום ממשברים, על האחריות האישית של כל אחד מאיתנו להשפיע לטובה על הסביבה שלו, ועל החשיבות של חסד, נתינה והתנדבות למען הקהילה.

התרגשתי לראות חבורה איכותית של בני נוער ערכיים, קשובים וסקרנים, שבחרו להגיע לשדרות, להכיר מקרוב את המציאות המיוחדת של תושבי האזור ולחזק את רוחם של אנשי הדרום.

תודה לישיבת רוח הגולן על ההזמנה, על ההקשבה ועל השיח המעמיק והמרגש. אני מאחל לתלמידים היקרים שימשיכו להיות שגרירים של טוב, אהבת ישראל ואחדות, וייקחו איתם את המסרים הללו לכל מקום אליו יגיעו.

שנזכה תמיד לבחור בחיים, בתקווה ובאמונה, ולהוסיף אור וטוב בעם ישראל 🇮🇱

היום זכיתי להעביר שיחה מרגשת ומשמעותית לתלמידי ׳תיכון מקיף כללי אמית גוטווירט שדרות׳ במסגרת פעילות של ׳בעין יהודית׳.

במהלך המפגש שיתפתי אותם בסיפור ההתמודדות האישי שלי, ברגעים הלא פשוטים, בקשיים שבדרך, אבל בעיקר בבחירה שלא לוותר ולבחור בחיים, בתקווה, באמונה ובכוחות הנפש שמאפשרים לקום מחדש ולהמשיך קדימה בדרך של שיקום וצמיחה.

דיברנו על כך שגם מתוך החושך אפשר למצוא אור, ושלא משנה כמה הדרך מאתגרת, תמיד אפשר לבחור לעשות טוב, להאמין בעצמך ולמצוא משמעות בעשייה למען האחר.

עודדתי את התלמידים להרבות במעשי חסד, להתנדב למען הקהילה, להיות שם אחד בשביל השני ולזכור שלפעמים חיוך, מילה טובה או עזרה קטנה יכולים לשנות לאדם שלם את היום ואפילו את החיים.

תודה גדולה לצוות בית הספר, לארגון ״בעין יהודית״ ולתלמידים היקרים על ההקשבה, החיבוק והלב הפתוח.

יצאתי מהמפגש הזה מחוזק ומלא תקווה בדור הצעיר שלנו

׳בין דמעות לתקווה׳
מחשבות על הימים האלו

אנחנו בימים שבהם האוויר מרגיש כבד יותר. כאילו לכל נשימה נוסף משקל של זיכרון, של געגוע, של פצע שמעולם לא באמת הגליד. בימים שבין הזיכרון לעצמאות, המעבר החד הזה, זה שצורב בנשמה, מרגיש השנה מורכב מתמיד.

הקושי הוא לא רק בטקסים או בצפירה שמפלחת את השקט. הקושי הוא בידיעה שבכל בית כמעט יש כיסא ריק, ובכל לב יש סדק. אנחנו נעים על ציר דמיוני שבין עצב תהומי לגאווה עצומה, מנסים להחזיק את שני הקצוות בלי להישבר.

אבל דווקא בתוך המורכבות הזו, צומחת התקווה.

היא נמצאת ביחד שלנו, ביכולת להניח הכל בצד ולחבק, להרגיש חלק ממשהו גדול בהרבה מעצמנו.

היא נמצאת בהמשכיות, בילדים שצוחקים בגינה, בבנייה שלא פוסקת, ובחיים שמנצחים בכל יום מחדש, לא מתוך שכחה, אלא מתוך בחירה קדושה בחיים.

היא נמצאת ברוח, באותה עוצמה שמתגלה בנו ברגעים הכי חשוכים, הידיעה שיש לנו אחד את השני ושיש לנו לאן לשאוף.

״במותם ציוו לנו את החיים״ זו לא רק סיסמה, זו הצוואה היומיומית שלנו.
להיות ראויים להקרבה שלהם על ידי בנייה של עתיד טוב יותר, מאוחד יותר ומלא באור.

מי ייתן והימים האלו יביאו איתם מעט מזור ללבבות הדואבים, ושנשכיל לראות את קרני השמש גם מבעד לענני הזיכרון.

🕯️🇮🇱